כמדי שנה, כמעט שבוע לפני יום העצמאות דגלי מדינת ישראל בכל גודל נתלים ברחובות, בניינים ומרפסות הבתים. נראה שגם הם מתנופפים בגאווה, אחרי ששנה שלמה חיכו שוב לרגע המיוחל בו ייתלו מחדש בריטואל הקבוע.

כמדי שנה אנחנו עוסקים ודנים בחיבור המתבקש, אך גם הבלתי נתפס בין יום הזיכרון ליום העצמאות, בין יום אבל לאומי אמוציונאלי וקשה לבין שמחה מתפרצת ברחובות הערים. המעבר הזה בין הימים כל כך חריף וקיצוני, אבל גם כנראה בלתי נמנע ובלתי ניתן להתרה בין החיים והמוות.

רבים טוענים כי למרות הקושי האדיר בהתמודדות עם רגשות, ההפוכים זה לזה, בהפרש זעום, אין לשנות את הסימבוליות הטמונה בציון יום הזיכרון וחג העצמאות, שהרי חללי מלחמות ישראל “במותם ציוו לנו את החיים”.

אנו זוכרים, מעריכים ומוקירים את החיילים, שהקריבו את חייהם עבור ביטחון המדינה ואזרחיה, ובזכותם אנו כאן, במדינת היהודים, מציינים מדי שנה את עצמאותנו. זו צוואתם לנו. מנגד, ניצבות המשפחות השכולות, שאבלם הפרטי הופך ביום הזיכרון ללאומי ומאחד.

המשפחות השכולות אינן צריכות תאריך או יום מיוחד בלוח השנה כדי לציין ולזכור את אהוביהם שנפלו, הם חיים זאת ומנציחים אותם בכל דקה בחייהם.

חובתי כאזרח בישראל

יחד עם זאת, יום הזיכרון נושא בחובו כאב נפשי עצום, ולא ניתן להתעלם מתחושותיהן הדואבות של המשפחות, שעוד לפני סופו של יום הזיכרון העצוב, כבר רואים אלפים חוגגים ברחובות.

כאלוף במיל’, שלחם במלחמות ישראל בתפקידים פיקודיים, הכרתי ופיקדתי על עשרות אלפי חיילים בדרגות שונות במלחמות ובמבצעים

שונים, שפרטיהם עדיין חסויים. במהלך השנים מספר חיילים איבדו את חייהם.

נכחתי בכל לוויה וניחמתי את בני משפחותיהם במהלך השבעה ואחריה. מלבד אחריותי כמפקד זו הייתה חובתי גם כאזרח במדינת ישראל עליו חיילי צה”ל שמרו, הגנו ולחמו – כדי שגם אני, ילדיי ונכדיי נוכל להמשיך ולחיות כאן.

הוכיח שכל משימה אפשרית

חייל אחד הצליח להיכנס לליבי, סא”ל אמיר מי-טל שמו. את אמיר, החייל האמיץ, הכרתי במסגרת תפקידי כאלוף פיקוד צפון והוא מפקד סיירת גולני.

בתקופה זו הסיירת הובילה את מרבית המבצעים היזומים של פיקוד צפון מחוץ לאזור הביטחון. הקצין הצעיר והמבטיח היה ביישן ומופנם, בניגוד גמור ללוחם האמיץ והעיקש שהיה. למרות פער הגילאים, הדרגות והוותק, נוצרה בינינו מערכת יחסים, המושתתת על היכרות עמוקה והערכה אדירה אחד כלפי השני.

סמכתי עליו תמיד. אמיר היה לוחם ומפקד, שנסך בי ביטחון, והוכיח פעם אחר פעם שכל משימה אפשרית. הוא היווה עבורי מקור כוח והשראה, והוא מסמל עד היום את הלוחם הערכי והמוסרי, שאין מגבלה ליכולת ונכונות הביצוע שלו.

אמיר נפל במהלך פעולת נועיימה ב–8.12.88 בפעולה שנועדה לפגוע במחבלים מארגונו של אחמד ג’יבריל, שהתבצרו בבונקרים תת קרקעיים ובמערות מוסוות. גם בפעולה זו, כמו תמיד, אמיר היה ראשון, מוביל בראש הכוח. אמיר היה ונשאר לי מקור השראה.

עד היום תלויה תמונתו של אמיר בחדרי. הוא מייצג עבורי את הפטריוט הגאה, הציוני שאהב ונלחם על זכותנו לחיות במדינת ישראל ולהבטיח את המשך קיומה. אמיר הוא יום הזיכרון ויום העצמאות גם יחד עבורי.

פורסם ב-

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/239/099.html?hp=1&cat=479