One way to serve in the government is by learning more about the military service. Once you have read up about the military service, you can learn more about playing casino games at http://casinorating.com.au.

במלחמת יום הכיפורים קיבל מפקד חטיבת השריון, יוסי פלד, פקודה לנוע עם שארית הטנקים של חטיבתו עד שייתקל בכוחות הסורים ● כשנתקלו באויב הם מצאו מולם כוחות סורים עדיפים ועוד דיוויזיה עיראקית שלמה ● למרות זאת גברו לוחמיו של פלד על האויב ● סיפורו של האלוף במיל’, שגדל במשפחה נוצרית ונשאר בצבא רק “חצי שנה”, עד שחלפו להם 30 שנות שירות
שמעון כהן
כשהוא בסך הכול בן שלושים ושתיים, בעוד בני גילו פותחים בצעדים ראשונים בעולם העסקים או ניצבים נרגשים בטקס קבלת התואר, מקבל מח”ט המילואים תת-אלוף יוסי פלד את אחת ממשימות חייו: לעמוד בראש כוח החלוץ של מתקפת הנגד של צה”ל בגזרת הצפון במלחמת יום כיפור. וכך, יוסי פלד הצנום, מי שהיה עד לפני עשור רועה צאן וקצת למעלה משני עשורים קודם לכן היה משוכנע שהוא בן למשפחה נוצרית, מקבל את הפקודה במחנה שנלר הירושלמי ויוצא בשיירת טנקים ארוכה, בנסיעה איטית, “על כבישים, לא על משאיות”, לתדלוק בצומת צמח.

אחד המג”דים ניגש למח”ט הצעיר ואומר לו בחיוך מלא ביטחון: “עד שנגיע המלחמה כבר תיגמר”. התחושה הזו הולכת וגוברת במהלך הנסיעה, עד שמגיעים לצמח. שם, בצומת המפורסם שלימים הפך למרכז מוסיקת הרוק של בני הטיפש-עשרה, מתחילה להתבהר למילואימניקים התמונה האיומה.

“בצמח, פתאום אנחנו רואים פליטים, ילדים ונשים שברחו מרמת הגולן. רואים אותם ושומעים דיווחים מעורפלים. מבינים מיד שהמצב לא טוב. בלילה של יום שני, היום שבו הגענו לצמח, שמענו שרוב רמת הגולן כבר בידי הסורים. הפקודה שאני מקבל היא ‘סע על כביש עין גב עד שתפגוש את הסורים’, אף אחד לא יודע לומר לי איפה הם נמצאים. יצאנו לדרך מדרום עד לנקודה שנקראת נוב (NOB), שם פגשתי את הסורים הראשונים”.

טנקים שרופים וגופות חיילים

בנסיעה רצופת הירי מתבונן המח”ט פלד מופתע בנוף שהכיר ממספר חודשי השירות הצבאי שלו באזור, והנה ההרים שבהם העביר שעות של נסיעה חופשית ברוח הגולן הקרירה, פתאום הם גדושים בחיילים סורים שאורבים בכל פינה. “מצאתי אותם בנוב, אלעל, תל-ג’וחאדר, תל-פארס, בכל המקומות פתאום יש סורים. כשהתחלנו לטפס מעין גב לכיוון הרמה תקפו אותנו מטוסים סורים, גם טנקים סורים כבר ירו עלינו, קשה מאוד להתרגל למציאות הזו”.

לקראת ערבו של היום הראשון ללחימה כבר נוחלת חטיבתו של פלד סדרת הצלחות בכמה קרבות קטנים, והיא מתמקמת בתל-ג’וחאדר שעל ציר הנפט. במהלך יום הקרב מתחוורת יותר ויותר תמונת הלחימה הקשה שעברה על חטיבות השריון הסדירות ‘ברק’ ו’שבע’. “המון כלים ישראליים היו מנוטרלים פזורים בשטח. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי כמות כזו של כלים ישראליים במצב כזה. ראיתי על הגבעה סוללה ארטילרית שלנו שנשטפה באש סורית”. פלד נושם עמוק ומתאר: “ארבעה קני תותח שרופים, ועל הגבעה פזורות גוויות של חיילי צה”ל. אף אחד לא פינה אותם, כי לא היה מי שיפנה אותם. כך הלך והסתבר לנו גודל הברוך”.

ביום השלישי ללחימה נעה החטיבה מתל-ג’וחדר עד פיתחת כודנא, שעליה השתלטו לפנות ערב לאחר יממה רצופת קרבות שריון ותקיפות מטוסים. “עד שלא כבשנו את התל היינו תחת ארטילריה כבדה. בדיעבד הסתבר שעל תל-פארס שבכודנא ישבה תצפית של טנק סורי, וכל משוריין שניסה לעלות בכביש המתפתל לעברו, נורה ונפגע.

בסופו של דבר, ממש כמו בסרטים, עלו שלושה חבר’ה מפלוגת הסיור של החטיבה, חולייה בפיקודו של בחור בשם אסף, כשהם מצוידים בעוזים ורימונים, התגנבו רגלית אל הטנק ופשוט חיסלו אותו, כשהם מפתיעים את הסורים וזורקים לתוך הטנק רימונים. עלינו על התל ובזה נגמר הסיפור. גם שם, על התל, מצאנו גופות של חיילים ישראלים פזורות בשטח”.

לאחר שביום שלישי כבר החלו אנשיו של פלד ללכוד בעדשות המשקפות שלהם מראות של חיילים סורים נמלטים משדה הקרב, ביום רביעי רמת הגולן שוב ישראלית. הסורים כבר נהדפו חזרה מזרחה מגבולות 67′. בשלב הזה נותרו ארבעים טנקים תקינים בחטיבתו של יוסי פלד. “זו היתה תופעה מעניינת. מספר הטנקים היה משתנה במהלך המלחמה, יורד ועולה. במהלך היום המספר היה יורד עם הקרבות והפגיעות בהם. בלילה, לעומת זאת, לא היתה לחימה, והחימושניקים היו ‘מתנפלים’ על הטנקים הפגועים כדי להספיק לתקן כמה שיותר מהם. בבוקר שוב היה עולה מספר הטנקים שערוכים ומוכנים להמשך לחימה”.

לחימה במחיר כבד

בשלב הזה, כשרמת הגולן שוב ישראלית ונקייה מסורים, היו אולי מחייליו של פלד שחשבו שזהו זה, חוזרים הביתה, אבל בפיקוד הבכיר החליטו אחרת. “קיבלתי פקודה לבצע התקפת נגד בתוך סוריה, ללמד את הסורים לקח. הוחלט להעניש את הסורים, ולכבוש להם אדמות סוריות כתגובה על הפתיחה במלחמה. הוצאתי שני כוחות, אחד יצא מזרחה לאורך ציר הנפט והשני צפונה לכיוון טילי כודנא, נקודה שבה יושבים הסורים.

“היום אני יודע שדבר כזה אפשרי בעזרת שתי חטיבות טנקים, כוח צנחנים, סיוע אווירי ועוד, אבל אז קיבלתי פקודה לבצע את זה עם שלושים טנקים. בדיעבד אני יודע שהייתי צריך לומר למישהו באותה שעה שזה לא הגיוני, זה מטורף. אבל היתה לנו דבקות במשימה, דבקות במטרה”, פלד מונה את התכונות בנימה ספק צינית ספק רצינית. “מישהו מעלינו הרגיש שאם הצלחנו להחזיר את המצב לקדמותו, להתאושש מההפתעה שהנחילו עלינו הסורים כשכבשו את הרמה, והנה זרקנו אותם מזרחה מהגבול, אז הנה, חזרנו לממדים שלנו והם חזרו לממדים שלהם. יצאנו לבצע את המשימה הזו מבלי לערער, ושילמנו על זה ביוקר. הקרב הזה, שהיה אמור להיות קרב הבקעה, הפך להיות בתוך שעה-שעתיים לקרב חילוץ, שספגנו בו הרבה מאוד הרוגים”.

של מי הייתה ההחלטה?

“אני משער ששל הרמטכ”ל או אלוף הפיקוד יצחק חופי (חק’ה). הפקודה הגיעה אלי ישירות מהאוגדונר מוסא פלד, אבל זה מסוג הפקודות שמוסא לא נתן לבד”.

בשלב הזה הועברה חטיבתו של פלד לאוגדה הצפונית, לסיוע מתקפת הנגד באזור קוניטרה. כאן מתקבלת הפקודה לנוע לכיוון דמשק. הכוחות יוצאים למתקפה, ונבלמים ארבעים קילומטר מהבירה הסורית. שם מתבשרים הכוחות על החלטת האו”ם להגיע להסדר בין ישראל לסוריה. מסתבר שזו לא הסיבה היחידה, “אף אחד לא רוצה להודות בזה, אבל גם צה”ל וגם הסורים היו עם הלשון בחוץ”.

14 טנקים מול 300

בתל-ענתר, הנקודה המזרחית ביותר שאליה הגיע הכוח שבפיקודו, מוצא פלד את עצמו במציאות לא מוכרת בהיסטוריה הפרטית שלו: הקרב שאותו הוא מגדיר כקרב הקשה ביותר שלו היה נגד עיראקים, כשהוא ניצב עם 14 הטנקים ידועי הקרבות שלו על תל-ענתר, שרוחבו כ-800 מטרים, מול הסתערות של דיוויזיה עיראקית שועטת וגועשת. “צה”ל והסורים היו עייפים ומותשים, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מול דיוויזיה שבה 300 טנקים עיראקיים רעננים ונכונים לקרב, כשאני על התל עם 14 טנקים, בלי סיוע ארטילרי, בלי כלום”.

מה עושים במצב כזה?

“‘שמע ישראל’, ויאללה… התנועה העיראקית התקדמה ממרחק של שלושה קילומטרים אלינו. מה שמדהים היה שהם פשוט לא עצרו. ירינו בהם, פגענו, אבל זה לא שינה את התנועה שלהם. פגענו בארבעה טנקים ? המשיכו לנסוע, פגענו בשבעה ? והם ממשיכים לנסוע. אנחנו יורים והם מסתערים עלינו בגלים. זה מה שהיה לעשות, רק לומר ‘שמע ישראל'”.

איך החיילים שלך הגיבו למצב המטורף הזה?

“אחד המג”דים שלי, טוביה תורן, שנהרג שם על התל הזה, ראה שהטנקים הסורים מתקרבים אליו לטווחים של עשרות מטרים, אני הייתי במרחק של מאתיים מטרים ממנו, ואני שומע אותו אומר לי ברשת הקשר: ‘שמע, אני יורד מהגבעה הזאת, אני לא יכול לעמוד פה יותר, אם נישאר כאן יהרגו אותנו’. אמרתי לו ‘טוביה, אם נרד יהיה פה טבח. העיראקים ישיגו שליטה על הנקודה הגבוהה הזאת ויחלשו על כולנו. מפה אף אחד לא זז’. ושם הוא נהרג, במקום שביקש לרדת ממנו.

“הקרב הזה הוכרע על ידי שלושה טנקים שהחזקתי מאחורי הרכס ולא שיתפתי אותם בלחימה, למרות שהייתי זקוק לכל טנק, כי במצב כזה כל תותח טנק הוא משמעותי ויכול לשנות את מאזן הכוחות. בשלב מסוים נתתי פקודה למפקד פלוגה, בחור מבאר שבע בשם גוזלן: ‘גוזלן, עכשיו אתה יוצא עם שלושת הטנקים לשטח הפתוח שבמערב התל, מופיע באגף של העיראקים ועם השלישייה שלך תתקוף את הדיוויזיה. זה מה שעשינו וזה מה ששבר את העיראקים, שלושה טנקים ממקום בלתי צפוי מול ים של טנקים עיראקיים”.

בסופו של אותו קרב מופלא העיראקים נסוגים, וחייליו של פלד סופרים שבעים טנקים עיראקיים בוערים למרגלות התל. “חטיבת טנקים חוסלה שם. ההתקפה העיראקית נשברה בזכות שלושת הטנקים של גוזלן. אם אני שואל את עצמי מאיפה הרעיון לקחת את שלושת הטנקים הללו ולשים אותם בצד, מאיפה האומץ לוותר על שלושה קנים במצב כזה קשה? יהיו מי שיגידו ‘שומר פתאים ה””.

אחרי הקרב הזה נותרו עוד כמה קרבות, שאותם הוא מגדיר כקטנים, ולאחר מכן הוא מועבר עם חייליו לסיוע בגזרה הדרומית, בחווה הסינית, “אבל שם כבר לא היו קרבות”.

ילדות במשפחה נוצרית

יוסי פלד גדל כילד נוצרי בביתה של משפחה נוצרית שאליה הוברח מאימת הנאצים. ביום בהיר אחד הופתע לראות מעבר לדלת פליטה יהודייה כמושה ומוכת תלאות, שטענה בלהט כי הילד תכול העיניים הוא שלה. הילד המבוהל ניסה להתנגד, אבל למרות הכול נותק ממשפחתו המאמצת, הועלה לישראל הצעירה שם נלקח לגידול בקיבוץ ועוצבה אישיותו של הילד המבולבל.

אני מרשה לעצמי לתהות אם הפרק הזה בעברו העלה בו מחשבות ייחודיות תוך כדי לחימה, בימים שבהם ההנהגה דיברה על חורבן הבית השלישי. פלד מדליק עוד סיגריה, מצמצם את עיניו לכדי סדק קטן, ומסרב לקשור ללחימה שלו כתרים של הצלת הממלכה הקורסת. עם זאת, הוא מספר על הרגע האחרון שבו נתן למוחו דרור למחשבה: “כשהגעתי לצמח וראיתי את הפליטים האזרחים, נשים וילדים רבים עם חבילות, שאלתי מה זה, ואמרו לי שאלה פליטים מרמת הגולן. זה היה השוק הגדול ביותר במהלך המלחמה. פליטים יהודיים בארץ ישראל?! חוץ מאותו רגע, בזמן הלחימה לא חושבים. הייתי עסוק בלחימה, בדאגה לשלום הכוח, לשלום החיילים. למי יש זמן לחשוב בכלל?”

בנעימה חצי-מזלזלת באמירות של הצלת הבית השלישי הקורס, הוא שולח עקיצות לעבר קצינים שהדביקו לשירותם הצבאי הילת שליחות כמעט משיחית, ומבקש להוריד את עשייתו הצבאית אל קרקע המציאות: “שמעתי מפקדים בכירים ששואלים אותם למה נשארתם בצבא הקבע, והם מספרים על המולדת, המכורה, הציונות. הרצל הופיע אצלם בחלום, ואמר להם ‘אהוד… אורי… קום להושיע את עם ישראל’. אצלי לא הופיע הרצל בחלום. אתה יודע למה? כי הוא היה עסוק בללכת לחלומות של הקצינים האחרים…

“אצלי היה מג”ד בשם מוט’קה ציפורי, מי שהיה לימים שר התקשורת. הייתי אז סגן צעיר, רציתי לחזור לקיבוץ, לצאן, אבל הוא אמר לי: ‘חסרים קצינים בצבא, בוא תישאר לחצי שנה’. והחצי שנה הזו הפכה לשלושים שנה. כל-כך הערכתי את האיש שלא יכולתי להגיד לו לא. אז היום אני אומר שבזכות הבקשה של ציפורי נהייתי אלוף פיקוד הצפון”.

הטייסים מציגים מוסריות מזוייפת

המשפט שפלד אומר על הזמן שלא היה לו לחשוב בשעת המלחמה שולח אותי לימים האחרונים, שבהם אולי יותר מדי מחשבות הביאו את סרבני הטייס בחיל האוויר לשלוח את מכתב הסרבנות שלהם. יוסי פלד לא נבהל ממושגי המוסר שהפכו מטבע לשון עובר לסוחר, על כל מרקע ותחת כל כותרת. “מוסר זה לא דבר שלילי. השאלה היא איזה שימוש עושים במוסר. אני רואה את המושג היהודי ‘עניי עירך קודמים’ כמושג שחל לא רק בעניין של עניים. גם ילדי ישראל קודמים לילדים אחרים.

“האמן לי שאין לי שום עניין שילדים פלשתינים ייפגעו. להיפך, פגיעה שלהם עושה לי רע על הלב, אבל אני זוכר שילדי ישראל קודמים. חלק מהמוסריות שלנו היא מוסריות מזויפת. בשם המוסר המזויף מניפים לפעמים דגלים מוטעים”. האוקטבות בדיבורו עולות, ולמרות שקולו עטוף באותו נועם צרוד ומתון, ניתן להבחין בכעס שיש בו, באלוף במילואים, על פרשת מכתב הטייסים.

“אותם טייסים שעכשיו החליטו לעשות את ההצגה הגדולה הזו, עושים אותה נגד החלטת ממשלה לגיטימית. הם לא מודעים לשבר ולקרע שהם יוצרים בחברה הישראלית. לעניין הטענות שלהם אני יכול להעיד, למרות שכבר כמה שנים אני לא בצבא, על פעולות רבות שבוטלו, על חיילי צה”ל שנהרגו כי היה חשש להימצאות אזרחים במקום הפעולה. לעומת המצב הזה, מנסים הטייסים האלה לצייר מציאות שבה כאילו באטימות לב ובעצימת עיניים מכים בפלשתינים ללא מחשבה, מי שייהרג ייהרג. ולא כך הוא הדבר.

“צריך להבין שהלחימה הנוכחית יוצאת מתוך האוכלוסייה האזרחית. אנחנו עושים את השיקול איך להביא לפגיעה מינימלית באוכלוסייה אזרחית. אבל כשאני יודע שאם הפעולה תצליח אני חוסך חיי אדם בירושלים, חדרה או חיפה, מה לא מוסרי בזה? המוסר שהם רוצים להוביל אותנו אליו אומר שהפלשתינים יפעלו נגדנו מתוך שטח מאויש ואנחנו לא נגיב. נחטוף ולא נגיב”.

לא להיתפס ליהירות

אני חוזר למלחמה ההיא, מלחמת יום כיפור. אם בעבר היינו משוכנעים שרק סגן אחד מהמודיעין ניסה להזהיר את מפקדיו מהמלחמה המתקרבת, העיתונות בעת האחרונה מציגה עוד ועוד עדויות על התראות שהוצגו בפני הדרג המחליט על המלחמה הקרבה. לאן זה נעלם? איך הופתענו?

“כל המידע היה מונח בידי מקבלי ההחלטות, אבל אסור לשכוח שהמלחמה הזו באה על רקע של מלחמת ששת הימים. ההפתעה שהיתה לנו לא היתה בגלל מחסור במידע, אלא בגלל הביטחון העצמי שהיה לנו, היהירות, השחצנות: ‘אם הם רק יעזו, נפרק להם את העצמות’, כפי שהרמטכ”ל דדו התבטא מאוחר יותר. כל זה הביא אותנו למצב שבו ראינו הכל אבל אמרנו לעצמנו ‘זה לא מלחמה, זה תרגיל, ואם יעזו נגמור את העניין צ’יק-צ’ק'”.

זה קרה לנו גם מול האינתיפאדה, ראש הממשלה דאז יצחק שמיר אמר שתוך שבועיים זה ייגמר.

“אני לא חושב. זה לא דומה. התקוממות עממית היא לא כמו מה שהיה ביום כיפור, כשצבא משנה מערכי תקיפה של מטוסי קרב, מרכז טנקים. צריך לזכור את הסכנה הקיומית שבה היתה אז מדינת ישראל. הסורים יכלו לגלוש במלחמת יום כיפור דרך בקעת הירדן בלי שום בעיה”.

הפתעה כזו יכולה לקרות לנו שוב?

“בטח”.

למרות לקחי המלחמה ההיא?

“עם כל מערך מודיעין, חכם ככל שיהיה. אפילו אם מערך המודיעין יידע על כל תנועה של כל בורי. צריך לזכור שמאחוריו נמצאים בני אדם שמנתחים את הנתונים ומגיעים למסקנות, והם יכולים לטעות. לכן ממדי המדינה הזו חשובים. אין לנו עומק אסטרטגי עצום להתמודד עם טעויות”.

תיארת כאן מלחמה קשה, עקובה מדם. איך אתה מסביר את העובדה שהתקשורת הישראלית מצניעה את הזירה הצפונית ועוסקת יותר ויותר בזירה הדרומית? זה מגמתי?

“אני לא יודע את הסיבה. אולי כי שם, בדרום, המאבקים בין הגנרלים היו בולטים ומוחצנים יותר. אני זוכר את עצמי כתת-אלוף צעיר בתחקיר שבוצע בגזרת הדרום בסוף המלחמה, פערתי את הפה בתדהמה מול ההתבטאויות של האלופים אחד כלפי השני. שום דבר ממה שנחשף בזמן האחרון בתקשורת לא חידש לי כלום. שמעתי את גורודיש ושרון מדברים אחד על השני והייתי המום; ‘אתה הלכת לישון’, ‘אתה לא יודע מה אתה עושה’ וכו’. היה מתח באוויר. אני לא רוצה לומר שהיתה שם שינאה, אבל חוסר אהבה ודאי שהיתה שם. אולי זו הסיבה לעיסוק התקשורתי דווקא בדרום.

מה המסר שאתה לוקח איתך מהמלחמה?

“אל תיקח שום דבר כמובן מאליו. כבד את הצד השני ולעולם אל תיתן ללבך לגבוה ולחשוב ש’אני ואפסי עוד’. צריך לזכור שהערבים רבים מאיתנו, ואם דיברנו כל הזמן על האיכות מול הכמות, אז בשלב מסוים כמות גדולה יכולה להיות תשובה לאיכות

פורסם ב-

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/1932